<h1>עבוה"ק לרשב"א בית מועד שער רביעי</h1>
<h2>דף טו:</h2>
יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין לכתחילה מיום טוב לשבת, כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול. לפיכך הצריכו חכמים לעשות תבשיל אחד להיכר לסמוך עליו, ומבשל ואופה מיום טוב לשבת והוא הנקרא עירובי תבשילין. ונקרא כן מפני שהוא כאילו מערב יום טוב ושבת להיות יום אחד, להכין ולבשל מיום טוב לשבת כדרך שהוא מבשל ביום טוב לצורך היום.
<h2>דף טז.</h2>
הפת לבד אין סומכין עליו משום עירוב שאין סומכין אלא על דבר שראוי ללפת בו את הפת, ולפיכך אין מערבין בריפות שאין אוכלין פת בפת. מערבין בעדשים שאף הן באין ללפת, ולפיכך אפילו עדשים שבשולי הקדירה מערבין בהם. שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גויים ואעפ"כ אם בשלן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין.
<h2>דף טז:</h2>
שיעור עירוב זה כזית בין לאחד בין למאה. פחות משיעור זה אינו כלום בין בתחילתו בין בסופו. ושיעור זה שאמרנו למטה אבל למעלה אין לו שיעור.
תבשיל זה שסומכין עליו בין מבושל בין צלי בין שלוק בין כבוש ואפילו מעושן. ואינו צריך אלא תבשיל אחד וסומך עליו לעשות בו כל צרכיו בין לבשל בין לאפות, אלא שנהגו להניח פת ותבשיל.
מערב אדם על כל בני עירו ואע"פ שלא הודיעם עד לאחר שחשכה סומכין עליו, שהעירוב צריך דעת המניח ואין צריך דעת מי שהניחו לו, וצריך שיאמר עירוב זה עלי ועל מי שלא עירב. עירב על אנשים ידועים יאמר הרי זה עלי ועל פלוני ופלוני. המערב על מי שלא עירב, אין סומכין על עירובו אלא כל שהן עמו תוך תחום שבת. ואפילו מי שעירב עירובי תחומין ויכול לבוא אצלו אינו סומך עליו, שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על שהן תוך תחומו. ולפיכך אם פירש אפילו על מי שיכול לבוא אצלו על ידי עירובי תחומין, אף הן סומכין עליו. המניח את העירוב על אחרים צריך לזכות, וכשהוא מזכה אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו, ולא על ידי אשתו שיד האשה כיד בעלה. אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים. ויש מי שהורה שבניו הגדולים הסמוכין על שולחנו הרי הן כקטנים ואינו מזכה על ידיהם. המערב על כל בני עירו והיה שם מי שאינו רגיל לסמוך עליו אלא מערב לעצמו ושכח ולא עירב, הרי הוא יכול לסמוך על עירובו של זה. במה דברים אמורים בשלא שכח אלא פעם אחת לפי ששוגג הוא, אבל אם שכח פעם אחר פעם פושע הוא ואין דעת המניח על הפושעים ויראה לי שאם היה דעת המניח אפילו על הפושעים מותר. המניח את העירוב מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב, ויאמר בדין עירובא יהא שרי לי ולכל בני עירי או לפלוני ולפלוני למיפא ולבשולי ולאטמינו ולמעבד כל צרכין מיומא טבא לשבתא. וכתב גאון שצריך לומר ולאדלוקי שרגא ולאפוקי, שמי שלא עירב אף הוא אסור להדליק את הנר מיום טוב לשבת. ויש מי שהורה שאינו צריך, שלא הצריכו עירוב אלא לצרכי אכילה ולא להדלקת הנר ולהוצאה. ודברי הגאון נראין לי עיקר.
<h2>דף יז.</h2>
מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. כיצד, שני ימים טובים של גלויות הסמוכין לשבת מלפניו שכח ולא הניח עירוב, עומד בראשון ואומר אם היום קודש ולמחר חול אין בדברי כלום, ואם היום חול ולמחר קודש, בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל ולהטמין ולעשות כל צרכי מיום טוב לשבת. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גלויות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה כקדושה אחת הן ולפיכך אי אפשר לו להתנות.
שכח ולא הניח עירוב ולא הניחו לו אחרים, הוא נאסר וקמחו נאסר. ולפיכך לא יאפה ולא יבשל לאחרים, וכן אין אחרים אופין ומבשלין לו משלו. וכיצד הוא עושה, מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין ונותנין לו.
מי שלא עירב ועבר ואפה מותר, במה דברים אמורים בשעבר בשוגג ואפילו במזיד, אבל אם הערים ואפה ליום טוב הרבה יותר מן הצריך לו ליום טוב כדי להותיר לשבת ואומר ליום טוב הכנתי, קונסין אותו והרי כל מה שהותיר אסור שהרבה החמירו במערים יותר מן המזיד. אפה ובישל ליום טוב הרבה סבור שיבואו אצלו אחרים לסעוד אצלו ולא באו, וכן כל כיוצא בזה שאין כאן הערמה, כל מה שהותיר מותר לשבת.
<h2>דף יז:</h2>
המניח עירובי תבשילין ונאכל עירובו או שאבד עד שלא אפה ועד שלא בישל ועד שלא הטמין, לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין עליו, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו משלו. אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים, ואם הערים אסור. ואם התחיל בעיסתו ונאכל עירובו עד שלא גמר, גומר.
<h2>דף כא:</h2>
לא היו שם אחרים להקנות להם קמחו או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים, אופין לו בצמצום פת אחת וטומנין לו קדירה אחת וצולין לו דג קטן ומדליקין לו את הנר. ויראה לי שאף הוא אופה ומטמין לו קדירה לעצמו כן בצמצום, שכדי חייו התירו לו שלא יתענה בשבת.
